ואין גם שמים
עוד על הספר
שיריו של ענן קניג נכתבים באלכסון.
לא נמצא בהם מוטיבים המקבילים זה לזה, מעגלים משיקים, לא נמצא
בהם תנועות הולכות ובאות — אלא אלכסונים: קוים ישירים שחוצים את
העולם בדרך אחרת. מהי הדרך האחרת? לפי עולמו של קניג, כמעט הכל.
הוא כותב רקוויאם מפעים לדולפינריום ("את התופים לקחו המטקות, /
החול הרך כבר אינו מחמם את כפות רגליי / תחת שמשיות שטראוס ללא
סוף"), מחזור שירים שלם על נסיעות הזויות, חסרות מפלט, באוטובוסים
מבולבלים ("וגם שכחתי / לשאול לאן הוא נוסע / ומתי, אם בכלל,
מגיעים"), כותב על לאה גולדברג כפי שאיש לא העז לכתוב עליה קודם
לכן ("זֶה טוֹן-טוֹן-טוֹן / זֶה יַקִינְטוֹן / וְזֶה גַּם בְּגַנֵּנוּ הַקָּטוֹן / וְלֹא יִקְרֶה כָּזֶה
אָסוֹן"), כותב על שקיעה ("רק הטירוף נמרח בצבעים"), על בדידות ("זאת
לא בתולה / מחוץ למשכן, / שרה את שיר הקיום") ועל משפחתו הקרובה,
בשירים ישירים, מזעזעים ופוצעי לב ("דוד שלי נהרג ואז התאבד").
ואין גם שמיים, ספר ביכוריו של ענן קניג, הוא כף יד פרושה לרווחה. כל
מושגי החופש, החירות ופריצת הגדרות, מהדהדים בו והופכים למעוף
יצירתי גדול, סוחף וחד־פעמי.