יומני אלפוחרה
מאת
שדות
לרדת על הברכיים
לחזור להר, להירדם להתעורר והנה אני כאן עם טעם חריף של עוד עם הרגשה של אחרי והנה כבר מתקרב הלפני המתוק המוכר.
המרינה לא הייתה אז הסתפקנו בטיילת או מה שנראה כמקום שפעם טיילנו בו. טעם החול עדיין בברכי ואיני יודע מתי אכבס את הג’ינס. ?התנשקות ראשונה? חיפשתי שביל בעברית כדי להגיע להבעת הלב בשורשים. פעם קראתי לזה להזדיין בעברית. היום העמקתי, השתגלתי בעברית. השתגלו לשונותינו.
ירדתי על ברכיי לבקש חברות. מתיקות נוזלת במורד הגב מתנקזת במקום הרגיש של חיבור הגב לישבן. כמו דבש מתוק גלש עם הירידה לחול עם הרגשת ליטוף החול מתחת לברכיי. חשתי כמשאבת חשמל היונקת את שנות המתיקות המצטברת שלך. הייתי חייב להגביר את ספיקתי כי מה שנתת בא בנחשולים עצומים זורמים באיטיות עם צמיגות המאיימת להטביע. אך למזלי יכולתי הייתה שם מסייעת לברכיי לתמוך בידי הנאבקות לשרוד ולשפתיי המתלחשות מול שפתייך.
זֹהַר אַחֲרוֹן שֶׁל אוֹר נָגַהּ בַּלֵּב.
גַּרְגֵּר חוֹל אַחֲרוֹן עֲדַיִן מְאֹהָב,
בְּקֶרֶן שֶׁמֶשׁ שֶׁנּוֹתְרָה לְאַהֲבָה.
מְסָרֵב לְוַתֵּר, וּמְלַטֵּף בְּיֶתֶר שְׂאֵת.
כָּל עוֹלָמוֹ נָתוּן בִּיכָלְתּוֹ לְלַטֵּף.
שִׁירֵי אַהֲבָה עַל שִׂפְתוֹתָיו הַמְּלֵאוֹת.
נְשִׁיקָתוֹ אֲדֻמָה מִסִּפּוּרֵי הָרוּחַ.
נְשִׁימָתוֹ צְרוּבָה מִלְּשׁוֹנוֹת רַבִּים.
וְשִׂמְחָתוֹ עֲצוּמָה כְּמַטָּלָה עַתִּיקַת יוֹמִין.
חָכְמָתוֹ בַּצִּפִּיָּה הַמִּתְאַהֶבֶת בַּזְּמַן.
כָּל יוֹם מֵחָדָשׁ.
כָּל בֹּקֶר חִיּוּךְ בּוֹטֵחַ עַל שִׂפְתוֹתָיו.
וְכָל שְׁקִיעָה מַגִּיעַ זְמַן קִיּוּמוֹ.
הָרֶגַע בּוֹ אַהֲבָה מְמַלְּאָה אֶת כָּל קִיּוּמוֹ.
זְמַן מֻקְדָּשׁ לְתִקְוָה מִתְחַדֶּשֶׁת וּמְקֻיֶּמֶת.
6/4/2004
מהאדום האדום הזה
“המשקוף הזה סומן בדם”… כתבה עלמה
והנה נולד פוסט שלא כיוונתי אליו. דווקא רציתי לברך את כל ישראל בפסח טוב ושיפסחו סופסופ הרעות מישראל. אך נזכרתי לפתע בכל האדום של חיי. והיה הרבה ולא רק מלחמות אשר שאבו מהאדום הפרטי שלי על האד(ו)מה הכללית של 2000 שנות אבולוציה חברתית-דתית וקידוש וחולין שלא ברור היום בדיוק למה ומדוע. זה לפוסט אחר וכעת לענייני האדום של פסח זה. ועד לאדום של ביקתתי בהרים.
נזכרתי בביקור שהיה לי פעם בפסח בביקתה הקטנה בהרים. היא יצאה לה ביום שהתחיל ולא ידעה על מנגנון הפתיחה של הדלת וקבוצת שיער שלה עם כנף חולצה מוכתם בדם נלכדה בין משקוףלדלת… מה שגרם לי להתעורר. מה שגרם לה להישאר. צבענו את המשקוף באדום, לזכר…
אומנם היא עזבה כבר, אך המשקוף תמיד אדום.
הרבה אדום התחלף לי בחיי אך כמה אדומים ואדומות לנצח חיי גורמים לחייך.
ונערה אדומה אחת ואין שנייה לה אשר גרמה לליבי חיוכים עת החיוך היה ממני והלאה.
לה אני מקדיש את ברכת החג הזו.
בכמה עמל עד שעליתי למדרגתך ר’ר’ר’
עונָתה נענתה
נועם הנאה
אדום מענה
אין נעימה
ממנה
מען מעונה
עונה למעני
אדום יענה
אוני מתענה
נענה
עולה נעימה
מאונה
אנא אדום ענה
אני נענה
לעונתך
למה לנקד? עם כל המשמעויות להכפילה ולשלשה. כך הגרסה בוהקת מול ארון בגדי המשמעות והיא עוד תלבש צורה, תגרה, תשעשע, תנעים, תוביל לעוד… ובינתיים ממתיקה היא מעט את המריר.
7/4/2004
סופסוף דיסק
אחרי המלחמה ההיא הייתי בטיפולים כמו כל מפורק מלחמתי מצוי. פעם בשבוע היה לי סטוץ עם מזרק שרירי וגדול בין עצם הזנב והחוליה הראשונה בכדי להשכיח כאבים. כאילו שכאבים ניתן להשכיח. וכמו אצל רופא השיניים מצאתי לי דרך למסע מהכאב הנורא – להתחבר בהילוך איטי עם זורק הדיסקוס מהאולימפיאדה.
הוא מתכונן בגומת הזריקה מתרכז בשאיפותיו נשיפותיו וכך גם אני מתחבר לאיטיות המכאיבה של ההכנות בחדר הניתוח. חזהו עולה יורד ושוב עולה וחזי שלי מחשב להתפקע שורף כל קפל ריאות עם האוויר הירוק הקפוא של חדר הניתוח. ואז בפרץ מחושב של אנרגיה הוא סובב וסובב עד לירייה הבלתי נמנעת של הדיסקוס. ולי היכן ברירתי? המחט עושה דרכה אל הפְנים הכל כך אינטימי שלי הפרוץ לכל דיכפין עוטה ירוק. לזריקה המיוחלת הבאה בצעקת שחרור אנרגיה. וזריקת הדיסק הפרטית שלי יוצאת באיטיות שיכולה להטריף כל תא בגוף דאוב ומוכה. הנוזל פורץ דרך מחסומים עדינים המתנגדים ללא סיכוי מול היד הבוטחת של עוטה הירוק המתרכז בחור מחט אחד בין דיסק לדיסק. ואז העולם נרגע ויורד עליך מסך מתקתק של שלווה כימיקלית שטובה לידי שבוע אחד נוסף.
ובשנייה של לפני ששמיכת העולם הטוב של השיכחה עוטפת אותי ברכות הפּוך שלה, אני מקווה שבפעם הבאה ארצה להיות הדיסקוס הזה המעופף לשיא עולם חדש. אך אף פעם לא הצלחתי. תמיד הדיסק מהסה אותי ולא נותן לי מקום להידחס לצידו מול חוויותיו ולי אין נגיעה אליהם פרט לתשלום שכ”ד שבועי של כאבים.
ואז לאחר שנים של ניסיונות אבודים פגשתי אישה. אלא מה? נאמר לצורך העניין והיומן כי רוזנה שמה. היא הייתה ועדיין לשמחתי הווה אישיות עוצמתית כאשר תמיד ערגתי. היא הייתה לצידי ואיתי וללא משים מצאתי עצמי נמשך אליה בעבותות שהלכו והתעבו במקביל לעבותותיה. אך כוחה ועומקה, אבוי לי, התחלתי לחשוש ממנה כמו שלא חששתי מאישה מעודי. הכסיל הגברי התעורר ושידר חיל ופחד. הנה אני לראשונה בחיי פוגש באישה שכל חיי חלמתי עליה… רכה וחזקה, חכמה ועוצמתית, משהו שלצידו אוכל להתפתח להתחבק עם רוח ולא רק עם גוף. המסע נראה יותר ממבטיח. אך כאמור הכסיל בער בי להשחית והפחד פשה בכל פינות הגוף הכואב הנ”ל. פחד שלא הכרתי לכד אותי. פחד מעוצמות שלא היכרתי מהלא נודע. פחד שלא אני הוא האיש אשר יוכל לעמוד בעוצמות האלה.
היו עוד כמה מחסומים בדרכנו. פיסית הייתי במצב של שחזור גל שברי חרסים על-ידי ארכיאולוג. תקשורתית לא היה באפשרותנו לדבר משום אילמותה מלידה. (על אופי התקשורת היחידי בינינו בפעם אחרת). ובכן, מה מחליט האוויל המצוי? שהוא אף פעם לא ייתן לעצמו להתאהב בה ולחיות איתה. סליחה על המעברים לגוף שלישי, פשוט קשה לי לפעמים להתחבר להיסטוריה הטיפשית שלי.
היום אני יודע שהייתי מאוהב בה אז. אך אני התמדתי בסירוב לראות להכיר. הייתי מעניק לעצמי מדלית זהב לסכלות גברית. בעצם לא גברית, אולי זכרית במשהו. לאיטה החלה רוזנה לסגת מקירבתי והרפתה מכל קשר רצוני או מאולץ איתי ובסיומה של תקופה נפלה למשכב. לבסוף אושפזה ללא הבחנה מדוייקת ובצעדים איטיים אך מדודים הרפתה מאחיזתה בחיים.
והנה מגיעה הפואנטה של זורק הדיסקוס. יום אחד כאשר הייתה בבית החולים מצאתי פיסת נייר שהיא כתבה. הפיסה הזו ניפצה את חומותיי ולראשונה בחיי הפכתי לדיסקוס הנורה לשיא עולם פרטי שלי בידיה האמונות של אישה.
ומה היה כתוב בפתק? היה כתוב הרבה. ואני תירגמתי אותו משפתה המליצית. והנה קטע קטן שבו.
“ברור לי כי אפשר אמצא מאהב נאמן יותר, ואולם מי יוכל להעניק לי אהבה כזו? התוכל אהבתו של אחר זולתך לקחת את לבי? ולמדתי לדעת כי הלב לא ישתחרר לעולם מן הכוח הגורם אשר עוררו וחשף בו את יכולתו הטמירה. כל כוחו הפנימי יבוא לו מן האליל מעשה ידיו ואליו ישוב. מה לי אהבה גדולה זו אם אין לה גומלין? מהו גורל זה, גורל עיוור וקנטרן, הרודפני, ומושכני דווקא אל מי שרגשותיו יינתנו במשורה?
איני אומרת לשכנע אותך, כי צריך אתה לעשות מתוך רצונך לאוהבני. סיבות השכל פחותות בעיקרן. האומנם לא הרהרת אפילו פעם אחת, מהי דרך זו של התנהגותך כלפי? האין אתה חושב אפילו פעם אחת, שאתה נותן לי יותר או אולי פחות מאשר לכל האחרים? אני אהבתיך כמוכת שיגעון. התנהגותך אינה של איש. אין זאת כי סלדת ממני אם לא ניצתו מעשייך מלבך היוקד מאהבה אותי.”
וכך בהינף קולמוס פרצתי את מעטה הגולם והפכתי לאיש של אישה. מעופף בחיים ונח לרגע לשאוף אוויר פסגות וממשיך הלאה אל הבלתי נודע אל הסיבוב הבא.
8/4/2004
מעבורת למרוקו
האביב כבר נכתב בלוח השנה. אלוהים חשב שיותר מידי יפה פה אז למה לא ללכלך טיפה עם ערפל כבד, כמו שריטה במכונית חדשה. אז במקום להישאר קבור בבית הלכתי לפינת הסלעים הפרטית שמשם רואים רק ים ושמיים ומריחים מלח טעים ברֵיאות. מידי פעם מבליחים רעשים מתרגשים עם השקט המלוח. מתרגשים אנשי מרוקו מקיסמה הצפוי של העיר ועולה המייתם על פני הגלים. לא רואים את המעבורת רק שומעים את התרגשות הציפייה.
יש משהו מוזר בלשמוע מעבורת ללא יכולת לראותה. כמו שידור טלוויזיה שלא מעביר תמונה מעבר לערפל המסך רק את קולות הרקע של הקהל. הסיטואציה נותנת מרגוע לדמיון, מאפשרת לזיכרון להתרפק על הפלגה ראשונה במעבורת למרוקו.
שייט קשה וסוער, כמעט טרמינלי. אני זוכר שהתחברתי אז להפלגתו של הרמב”ם עם כל אלף אלפי ההבדלות הראויות לדגול מקורדובה. אך היום אני זוכר את המפגש הראשון שלי איתךְ. את החיבור הסופתי שממנו יצאתי מצורף ונקי.
פליטי רוח קשה החלימו ושתקו.
הלמות ליבם נבלעה באִוושתה שלה.
שלווה נפלה עליה והיא שותקת.
מראה היא לכוחותיה השבים משדות החיטה.
כפרח התרכזה באור ובמים.
לא תלין רק תצפה לגואל, להבטחה.
כותרות נחבאו בגביעה התוסס.
ממתינה לאגל בוקר מתוק.
והמה שואלים האם בליבם פגעה,
או רחש מלות הגלים המתנפצות היה זה?
רחש שיערה היה בליבם ולא ידעו.
רוח מדבר שבה אל הים לאגור כוחה.
הסתייעו האנשים וטיפסו למעבורת.
כי מרוקו ממתינה כאם אוספת בניה.
אותך התאוו לקחת אך ליבם נסגר.
נפעמים מהעוז, מרכות הרוח.
ואת אספת את הרוחות השמחות.
כעלי כותרת את השמש המלטפת.
מגע עורך על שפתי מפנים את התקווה.
הפרח בגנך נמתח אל חיקי, מממש תקווה עתיקה.
נגאלו האנשים ולא השכילו לשמוח.
כי האמונה לא נודעה בליבם.
הלמות ליבם נָדמה ואין זרם ואין דרך.
המילים התנדפו ולב האנשים יבש ועולץ.
ואת מתי ביקרת בגני?
ואני לא השכלתי דעת אותך.
אך הפרחים בגני נושמים את כוחך.
הפירות מלאים את מגעך.
ואני נודד בחיפושי.
לא אשכיל למקד את דמותי בדמות רוחך.
וכל אותה עת טיילה הסופה בגני.
ואולי באה העת לשוב לגני.
מעבורת למרוקו חולפת בחלוני.
מביאה לי שבת בארץ ניכר.
מישהו הדליק נרות שבת בספינה.
אור גדול מציף את ליבי.
הסופה ממתינה למעבורת.
מרוקו נשארת מעֶבר.
האנשים גמעו את הרוח.
לכדו אותה.
ואת מגע ידך בגני אנצור לעד.
את זרעי פירותיך אפיץ בממלכתי.
את זיכרון הטיפות על פני אשלח לאוהבי.
חזרתי אליך כי לרגע פרחת בשבילי.
מודה לבוראי שהשאיר תקווה בליבי.
מודה לך על ליטופייך את פירותי.
מודה אני לליבי שנפתח בעת נכונה.
מודה לארץ אשר הניבה את ניחוחך.
9/4/2004
שושנת שלג[a]
לפני שנים הגעתי במקרה ל-Mount Rainier במדינת וושינגטון. נלכדתי בקיסמו של ההר ולא ירדתי אלא לאחר שאזל כוחי. כאחוז שיכרון גבהים דילגתי מאגם ליער וידידיי העיקריים באותו הזמן היו שפני נעלי השלג. סקרנים ורחרחניים שכמוהם. אך מה שהשאיר בי חותם בל יימחה היו שושני השלג. כתמים מרבדיים של פרחים לבנים העולים מתוך השלג מקפצים ללב ומלטפים את העין. גביעי לב עם עין חמה צהובה הממסגרים את תחושת הצלילות של אלוהים בהרים.
המראה נחרט אך מעולם לא זכיתי בו שוב. מין מזל ביש מתמשך שכזה.
ולמה אני נזכר בזאת היום?
לא הייתי בבית שבועיים וכשחזרתי מצאתי ערימות שלג טרי ולא אופייני לתקופה זו של השנה, למרות שגם בשנה שעברה התמלאה הסיירה בערימות הלבן הזה באופן שהוא מוזר לחולם באביב שכמוני. כמה ימים שבהם הייתי עסוק בבלוגי החדש ובהיכרות עם כמה מהרהורי לב המשודרים בתעלות הנפש האינטרנטי. ואתמול הגיעה העת לצאת עם רוזן ואריה (כלביי – מוריי) לתור אחר נפלאות האביב המושלג המיוחד הזה.
הכלבים שמחו בשחור ולבן מרחרחים את שיכרון האויר ומגלגלים כל אשר נקרא בדרכם כולל את תלמידם הנאמן המזין את גופם ושימחתם. ואני צופה כמו רדאר בפלאי השלג שנערם בכל אופן וצורה אפשריים וכיסה את כל תיורי החורף שלי. החממונת נעלמה ואיתה פלאי הפלפל שלי. פִלחי הירוק נעלמו ואינם והלבן שורר בכל, פרט לדרך העולה לביקתה ורישומים חיוורים של בתיהם הלבנבנים של שותפיי להר. היה קר, אך כמו תמיד התאווה הזו לראות ולגלות פשטה בעצמותיי נאבקת בקור וחודרת דרך עצביי לחום הדם. מה שאיפשר לי לחוש באשליית עוצמתי כאדם ולשכוח לרגע את הסכנות הכרוכות בטיול של שלג טרי.
רוזן ואריה נעלמו והדהוד שימחתם נשמע לפרקים באוויר הרגוע. צעד לא מחושב וישבני מצא עצמו משמש לי כנקודת אחיזה רכה בגלישה לא מבוקרת למורדות נקיק שלא היכרתי. למזלי הנקיק לא היה עמוק בכדי להוות סכנה של ממש. לפני שמנסים להתרומם חייבים ראשית לבחון את הסביבה המיידית בכדי לדעת לאיזה ציור של אלוהים אני מפריע עכשיו. אני מביט ולא קולט ברצינות איפה אני. חלום קטן ענק שכזה התרחש מולי. אני בכתם שמֵימי של שושני שלג.
למה לזוז ולפגוע ביופי המושלם שאני רק משמש לו שריטה מכאיבה. גביעים שאומרים לך אנו מושלמים, פרי יצירה שאין לך סיכוי להיות חלק ממנה. תהיה צופה נאמן ותמחא כפיים ותלך לך הלאה למקומות הראויים לך. הבטתי לאחוריי וראיתי איזה נזק חוללתי בגלישה הרכה שלי. חרצתי שביל מידברי במרבד השושנים. מעוכות וכפופות ושבורות מסלע האדם ששבר וניתץ את בית מקדשם.
עוד תחושות היופי השקט והמהומה החוצנית שעוללתי עולים במחשבות ליבי, והנה רוזן ואריה מגיעים מפזזים במורד. עולצים כמוצאי שלל רב.
נרגעתי. הבנתי. זכיתי.
הייתי בהר הלבן של הנער
ראיתי את לבלוב חייו הולם מול חזי
נער בלבן שגשג בין אורנים
שתה מימי פלג ורווה את היום המואר.
לובן הרים בהק מול עיני
רקדתי עם קשת
הבליחה אל תוך דמי בצבעי הלב
שתיתי את ריגושיה
שילבתי ידי במותניה.
נצנוץ הבליח בבוהק הלבן
אייל חזר ופילח את ליבי
שותה כל מילה
מנהיג את העדר בקרבי
מחליק כל מהמורה.
עלתה להבה מנהר
קוראת מעמקים לחווית חורף וקיץ
יום ולילה משתלבים בריקוד חיי
מלהיבים את ארמון לבבי
משקיטים את היסוסיי המזהירים.
אש גדולה ליטפה וחמדה אותי
משלחת את דמי לכל עבר לכל נשימותיי
טיפות גשם התעבו שם בארץ אחרת
רצו את היבשת
חמדו את אדי המים המשתברים.
התכווץ גלגל האש
לכדי ניצוץ משלהב אדמה
רץ במורד ועולה בנשימה
מותיר שושני שלג
בכל אשר פוסעים דמעותיי.
אני משלהב את מותניי
מול היופי הצורב
אני משדל את רוחי להאיט
אני מרהיב להסתנוור מול היופי
גדול המראה מגודל חזי.
לבדי הייתי ביבשת ובעץ
לבדי הייתי בתוך הקשת
עולם ומלואו שתיתי ולא רוויתי
רוח גדולה זינקה אלי
וחי אני את הזמנים.
שושנה עדינת לובן
טיפסה אל רכות אהבתי
שושנה רכת קול וחמת מגע
את ליבי מרחיבה
את יופיי מצבעת.
10/4/2004
שקט
התארכה לה זרועו של החורף השנה. מסרב להיפרד וכמו במכירת סוף העונה מביא שמיכות פתיתים לבנים באפס מחיר לכל המעוניין. כל אתמול ובמשך כל הלילה הביא לנו שׂר החורף תזכורת כמה האביב הוא שברירי ורגעי. תהנה ממנו כל עוד לא נמעך העולל בין חורף משתק לקיץ מרתיח. הכל נעטף בפוך לבן פרט להר השָׁד המסרב בחומו להתעטף ומבטיח כי כל זה כל כך רגעי.
ויתרונו של החורף הוא בשקט שהוא מפנים על כל סביבתו. הוא סוער במריו ובשׂרותו, אך לאחר שהבין שנתיניו מקבלים את הדין הוא מעניק שקט עמוק לרוכשי מרותו. שקט שפעם היה לי זר כל כך ואשר הפכני לרועש ועצבני. בחורף הראשון על ההר כמעט והשתגעתי ממרחבי השקט הזה. לא היה לי לאיפה לברוח, אפילו בָר לא היה אז בנמצא.
לא היה עם מי לדבר. הרדיו לא קלט. טלפון לא היה לי ואינטרנט היה משהו שלא רוצה לטפס להר שלנו. הבריחה היחידה שלי הייתה לשיחה עם אביה של רוזנה, אך גם זה היה אספירין חלש לחוסר השקט הפתולוגי שלי. רוזנה אהובתי לא מדברת בשפה מקובלת. היא אילמת מלידה ורק מתקשרת. היא שומעת מעט אך בעיקר מקשיבה. והיא בסבלנותה ללא גבול ציפתה שאשקוט מעט למילותיה המיוחדות.
הייתי בורח מההר למטה לעיר בכדי לספוג מעט המולה וטאפאס ולהשתזף באור הרועש של נערות הבארים. כאשר התגעגעתי להר שצמח בתוכי עליתי אליו שוב ונרתעתי מהשקט הזה שביקש לו בית בתוכי.
באיטיות המאפיינת את כל הדברים המשובחים מצא לו השקט אחיזה בי, בין אם היה זה ההר החזק או רוזנה הסבלנית והאוהבת. לאט לאט נפרדה התחנה המרכזית מהזורם בדמי ומצאתי עצמי שקט יותר ויותר. הצלחתי אפילו להקשיב למילותיה של רוזנה בשפתי שלי, השפה העברית. לא הבנתי איך וכיצד והייתכן הדבר, ועד היום בעצם איני מבין וכבר לא חשובה ההבנה אלא החיבור. היא חושבת אליי בספרדית ואני מלטפה בעברית ואין מילים כמילותינו.
ואין כשקט הזה הנבנה במעונינו עת כל הלילה העולם כמרקחה מכניע את הכל לשלטונו. ואנו רובצים על מרבד הצמר לצד הכלבים הנושמים לקצב נשיפות האש באח. שקט של אהבה של עירות חריפה מדוייקת מרעיד את המיתר בינינו.
ממעוני
שתיקה
רוותה מגני
שלווה הביאה
שותת כי מתמלא
ממטבעות
רוחך
פועם עדיין
אך לעתים
עודרת אותי
מרווחת
את נשימתי
פושטת עלים
מקְלף עורי
מניצה
זרעיי
אביב בגני
מבליח יופייך
מקשית ריחותייך
אל מעונך
11/4/2004
פרק א’ משפט ראשון
החיים שלי היום פה בהר ופה בעיר הם מתנה בשבילי. האם אני ראוי לה? לא משום שהם טובים יותר ממה שפעם היה מנת חלקי ואף לא משום השקט שחולק איתי פירור או שניים. פשוט כי יש לי שוב פיסת חיים קטנה משלי.
לא אדבר פה על קריירה או על ה- CV שלי. פשוט על המשהו הזה האוטומאט שאנו שוכחים לפעמים את ניפלאותיו. הגוף הזה המתפקד טוב יותר או פחות, אך מתפקד. חשבתי לתומי כי המאורעות שלי במלחמות ישראל על שלל הפציעות והמדליות שהענקתם לי אתם חבריי לחברה גרמו לי להעריך את חיי ואת תפקוד גופי. לקום בבוקר ולערוך ספירת מלאי של איבריי ופעילותם הפך לדבר שבשיגרה עד שנהיה חלק במערכת העצבים המרכזית שלי. הגעתי לרמה מופלאה של בדיקת וירוסים ותולעים במערכת ההפעלה הפרטית. תיקנתי באגים ומצאתי דרכים עוקפות לבצע כל מטלה שמערכתי נדרשה לבצע.
אך כל בדיקות הוירוסים וההתייעלות הזו לא יכלו להשבתה הפתאומית של הדיסק הפרטי או אולי היה זה ה-CPU שבגד בי. ככה פתאום לאחר שנים של מאבק מנצח בגוף הבוגדני הזה החליט הלב להיכנס למסלול התאבדות הידוע כפרפור חדרים.
לא היה שם כל רפרוף פרפרים אלא מסלול שמוביל לדממת הלב ולהפסקת התהליך הטוב הזה שהיכרתי כחיי.
דמממההה. . . . . . .
למזלי הייתי במסעדה ולא רחוק מבי”ח כך שהנט”ל הקרוב הגיע והצליח להחזיר לי תנאי חיים קלושים לאחר כ-7 דקות של בילוי מהעבר השני של המסך. בשלב ראשון לא חזר הדיסק לחיים מלאים וחוויתי (אם אפשר להשתמש במונח) עוד 3 השבתות של מערכת ההפעלה. שבועיים פרפרתי לי בין פה לשם ואיכשהו נזרקתי מהתייצבות למסדר הסופי של מעלה. קיבלתי תוספת לחיי עם נספח לחוזה שהיה לי עד אז.
יש לי תעודה שמתחילה במילים: “בגופו של נושא תעודה זו מותקן….” תוסף למרכיבי קופסאת השימורים בסוּפר. למרק הפרטי שלי. ואני כתבתי נוסח אחר: “תעודה זו מהווה נספח מחייב להסכמה של נושׂאה ולהתחייבותו המלאה והבלתי ניתנת לערעור לחיים…”
הנוסח המלא עליו חתמתי בעיניים פקוחות לרווחה יובא בהזדמנות הנכונה.
אלא מה, הייתה בעיה קטנה של זיכרון. נעלמו מחיי הרבה אירועים עובדתיים ובחלק אחר לא היה לי יותר הלינקים המתאימים המקשרים בין הזיכרון הרגשי לזה ההיסטורי. אך מה זאת לעומת נשימות סדירות ולב הקוצב במנגינה מונוטונית הנפלאה בעולם. למדתי לדעת שאפשר להקשיב לפעימות הלב ולא רק כשהאדרנלין עורך קונצרט תופי טאמטאם בחזה. היום אני יכול תמיד לשמוע להאזין ולהקשיב לבטהובן הפרטי הזה מנגן בשיעמום נהדר.
טוב, אז עד היום אני לא בדיוק זוכר הכל ויש חלקים שכנראה טוב יותר שאיני זוכר. ולהיותי פה יש חלק במסעי בחיי המחודשים ובקיום חוזה השכירות החדש שלי עם עצמי עם חיי. ולאלה שמסתקרנים, לא, לא ראיתי מנהרות אור וחזיונות מהממים. חושך על פני תהום. ריחוף משמים שלפתע מסתיים. זה הכל. במסע אסטראלי רואים וחווים וזוכרים כמעט את הכל. ובמסע ההוא מאומה נאדה.
אני יכול להמשיך ולהכביר מילים אך לשם כך יש לי את המחר. מקווה.
ובינתיים רק ארשום את המילים שנרשמו לילה אחד מעצמם.
פקע מיתר
עולה זריחה בפאתי הוורוד של השמים עולות מחשבות של בוקר עייף של לילה כחול סתיו חובק את הקיץ הממאן לדבר שקט קודח את מוחי מטפטף על חלוקי הנחל.
הלילה ממלא את קופסת זיכרונותיי מתיז מילים חדות על קירות אדומים תלויות סחבות מילותיי מתמונות חיי מונחות על גופי העייף כגורים יתומים.
מסרב לנשימות הנגינה המלטפת מייחל ללחלוחית שתפיח חיים בזרעי מחשבותיי ורק צליל המיתר הפוקע ממלא את כל הוויתי לא מרפה מחריש כל הגיון כל נקישה.
מצטברות המראות המחשבות בערימות מיובשות עובר מטאטא מוחי וצובר ערימות לאחת גדול וכבד המשקע מתקשה בתחתית מעיי מבלה את עיניי מכהה את יכולת הצבע ברוחי.
מקדח עצום מבליח מהלילה הרטוב מבקש לחדור דרך עצמותיי לליבי מוחי נבלע בשאון שקיקת עצמות רוחי נרעדת בפחד של זמנים אחרים.
התהום עולה אל ליבי מלוא ארץ מתרוקן מול קירותיי הערומים איני מכיר את המכה החובט בשערי עירי זר פרחים רוטט ומשיר עליו מחבטות ליבי.
לא צפיתי לסלע המדרדר במורד ליבי סוחב דם ובשר ועפר איברים שסועים זעזוע ליבי הרעיד את קירות הכינור קרע את המיתר אשר באהבה נטמן בגבעת גופי.
12/4/2004
נשיקה פתיחה
שפתייך חושניות כך כך, מזמינות אותי לבוא במעונן, שומרות עבורי את סוד פיך הבשל. מתקרב אל פנייך וחש בהבל נשימתך הצורב על פני. החום מלטף באהבה את לחיי, לוחש לי את סוד אהבתך, את ההבטחות המחכות לי בפיך, שם פנימה אבוא בעוד רגע. אני נלהב מהציפייה ללשונך, להתמסרות של ליבך. אלה ועוד מצפים לי.
נוגע ברפרוף מלטף בשפתך העליונה ומופתע מרכותה, מגמישותה. כל כך רוצה לנשק אותך תמיד. כל כך מתאווה וחושק באלה השפתיים. אדמומיות מכסה את שפתייך ואני נוגע ולא מאמין כי נפסקות הן עבורי באיטיות מלהיבה, בהזמנה שאין עמוקה וטובה ממנה. לוקח את שפתך העליונה בין שפתיי ומלטף אותה בלשוני.
את רוטטת תחת מגעי ומתרפקת כולך לאורך גופי. ההרגשה כל כך טובה, ממחישה לי את העומק שמצפה לי, את העוצמה המתפרצת ממך. אני חש את שפתך מתפרצת אל פי כרוצה לטעום את טעם האדמה החבוי בי. לשוני מתגלגלת על שפתך מחפשת כל קפל חבוי מגלה כל טיפת אהבה החבויה בגבשושיות שפתך.
שפתך התחתונה עוטפת את שפתי, מלטפת, אוהבת. חום גופך זורם אל שפתי דרך שפתך. את מוצצת ויונקת את שפתי, כמבקשת לגלות את סוד דמי, את אהבתי החבויה. מבקשת את שפתיי ומבקשת את ליבי. שפתיי מתמוגגות תחת לחץ שפתייך. אני מסתחרר ומבקש את נשימתך, שתרכיבני על מרכבתך, שתביאני לבית אושרך. את משובחת באהבתך, מרטיטה את ליבי אלייך. אני אוהב את יכולתך, את התמסרותך לנשיקתך. אני מסור לאהבתך.
לשוני חודרת בין שפתותייך אל עבר פה אהבתך, ומגלה את לשונך הממתינה, הרוטטת מול לשוני שלי. מתגלגלות לשונותינו האחת על השנייה, האחת בתוך רעותה. עצביי קופצים עם כל מגע לוהט של לשונך. את גונחת אל מול ליבי ואני גונח אלייך באהבה רבה. לשונך חוקרת את חיכי ואני מרגיש את העולם מתנפץ בראשי. עומק מגעך כאוקיינוסים כולם. עומק רגשותיי אלייך מפעים את האדמה מתחתינו.
לשוני מלטפת את שינייך ומחפשת את פנים שפתך העליונה. כל כך חלקה שפתך, כל כך חבויה. כוורד רדום מתעוררת שפתך אל מול לשוני. מתלהבת ומפעימה את דמי. מאיצה את זרימת רגשותיי. אני חש את לשונך חוקרת את לֶחיי הפנימית ואיני יכול לקלוט יותר את העולם סביבי. הכל חשך סביבי ורק אור נשיקתך מאיר בשמי אהבתי. אני נצרב אל מול מגעך, ליטופייך טובעות את שמך, את אהבתך בעצמותי.
לשוני משתלחת אל מעמקי פיך מגששת את מעלה גרונך ואת גונחת כמבקשת את עזרי, את אהבתי. מתגלגלת נשימתי אלייך במרעומי אהבה. ועם כל גלגול לשון שלך ועם כל גניחה שלך אני חש איך מוחי נצרב באהבתך הרבה. אני נטרף על ידי נשיקתך ואיני יכול לחדול. ממשיך לנשקך בכל עבר, מודרך על ידי אנחותייך, מובל על ידי גופך הרך מול גופי הכמה. ואיך אוכל להפסיק ונושם אני דרכך ומקבל את מתנת החיים ממך אהובתי.
אני בולע כל טיפה של אהבתך אלי ואיני שׂבע, מחפש בכל ממלכת פיך ולשונך ומגלה אוצרות חבויים. לכל אשר אפנה רק אהבה וריגושים. אני מתלהב ממגע לשונך בחיכי, ממציצתך את שפתיי הפנימיות וגל נוסף של פיצוצים עובר בליבי ומשם למוחי. ריאותי מלאות את להבתך ואני שומע את לחישות ליבך, מרגיש את הלמות דמך. את מתערבבת בי. איני יודע יותר היכן אני מתחיל ואיפה את ממשיכה. אני ואת אחד ואחת המה. דרך לשונינו ושפתותינו דמינו הופך למפל אדיר של אהבה הגולש לאורך ובתוך גופינו בכדי ליצור את אהבת האחד, בכדי לברוא את הגוף האחד, גופינו החדש.
נשיקתך מטריפה את חושיי, לטיפות לשונך לא מרפות ויונקות את אהבתי לליבך. עוד ועוד את מגששת וחוקרת, מוצצת ויונקת, כל טיפה, כל פינה וכל קפל עור מוחלק על ידך, מגלה את סודותיו לך אהובתי. נשיקה נישקתיני ואת ליבי מצאת. איני שבע מליבך הנגלה לי, ממראה פיך הנהדר המלהיב, מחושניות המגע, מצריבות ריקמותייך. את היא כל אשר חפצתי. לא עוד נשיקה אחרת, רק נשיקה של רוחך אבקש ואוהב. רק את חיבוק לשונך לאורך לשוני אני מחפש. רק אל תחושת שפתייך מהדקות את שפתי אלייך אתאווה.
13/4/2004
שיר מעט לסנטייגו
לכל אחד מאיתנו יש אדם אחד או יותר אשר שינו את נתיבם. כאלה אשר בלעדיהם הדרך הייתה שונה. החוויות היו בטעם אחר.
כזה היה סנטייגו בשבילי. אני פה משום הדון קישוטיות הנפלאה שלו.
והבוקר הלכנו לזכור אותו ולהזכיר לעצמנו כי חלק לו בניכסי בֵּיתֵנוּ.
בֹּקֶר זֶה עוֹטֵף אֶת קְלָף הָעוֹר
אוֹר אֲדַמְדַּמוֹת נוֹגֵעַ בְּעַיִן כְּבוּיָה
מְשִׁיטָה הַיָּד בְּרָכָה עַל גַּל
עֲרוּגַת פְּרַחִים שָׁתַלְתִּי
עַל הָהַר פֹּה נָפַלְתָּ
מַקֵּל נְדוּדִים נָטַעְתִּי
אַתָּה בְּמַעְגָּל חַיִּים
יוֹנֵק זִכָּרוֹן
כָּמַהּ לְמַגָּעֲךָ
חֶמְלָה שֶׁנָּטַעְתָּ בִּי
מַשְׁקָה אַהֲבָה
אֶת בֵּיתְךָ
14/4/2004
על חלומות ועכברים
פוסט מבולבל במקצת כמזון שלא נאפה די צורכו. אך זה יתרונו של היומן. הוא בעל קיבה חזקה ומסוגל לכל מחשבה שלי.
ארוחת בראנץ’ ואני מכרסם פרוסות של לחם שרק עתה יצאו מהתנור. לא מספיק לסיים ומנות היום של ישרא מגיעות חמות לשולחני. ראשון הגיע פוסט של Pemaועוד אני מתהרהר על הפנטזיה והלבדיות שלה ושוב דופק לו הדוור עם פוסט שני שלה. שלחתי לה איזו תגובה משלי עם פירורי לחם שהפריעו לי במקלדת. (אשתדל בפעם הבאה לא לערב תגובה בטעם של פעם, אך הלחם משגע…. עוד אני מממשיך בהרהוריי ומגיע הפוסט של נוריקו ודיווח אופטימי של The Moose על הדרך הלא קלה שהוא עובר. הכול התחבר לארוחה שאולי גדולה מכפי יכולתי. איני מתכוון להתפרץ לדלת פתוחה, אך נראה לי ש-Pema פותחת צוהר בכדי שנבוא, נתכבד ואולי נחכים במשהו מסיפורה. אני לפחות מחכים ומרוגש מסיפורה-הרהוריה, למרות שרחוק אני היום מחוויה דומה. אך בסיס השאלות שעולות בפוסטים הנ”ל רלבנטי לחיי מאוד.
אך ציפתה לי היום מנה נוספת שבנתה את המסה הקריטית ללידתו של פוסט זה. בבוקרו של יום ירדתי לעיר לכמה פגישות וקפצתי לבית בעיר. בא לי להחליף את מכוניתי במכונית הקטנה יותר שחונה דרך קבע במוסך הבית. נכנסתי למכונית, סובבתי את המפתח וכלום לא התנועע. ידעתי שכבר כחודש שלא השתמשתי במכונית ומי יודע מה קרה פה. יצאתי מהמכונית, פתחתי את מכסה המנוע ועיניי סירבו למראה. פרצתי בצחוק לא נשלט. הגשש ב”היה מנוע?” כיבדו אותי בביקור. המנוע אומנם היה שם, אך הכול היה מלא בערב רב של פתיתי כבלים וחוטי חשמל. אם לא היה עצוב הייתי נהנה מהמראה האבסטרקטי המושלם.
מהר הבנתי כי מכוניתי היקרה לי כמו לכל מאצ’ו ממוצע שימשה כמקום משתה ומסיבה לעכברי העיר. עוד אני מביט במחזה קרוע החוטים הזה ו”על עכברים ואנשים” של ג’והן סטיינבק עלה במוחי הנאבק במחזה הלא נעים. בחינה שטחית של הנזק לימדה אותי משהו על עכברי מכוניות. בקידמת המכונית סעדו ליבם עכברי-עיר-אוהבי-חוטים-אדומים. בירכתיים התמקדו להם עכברי-מכוניות-מתים-על-כבלים-ראויים-לבעלי-ניבים-חדים. משמאלי ראיתי הוכחות חותכות לסעודת עכברי-מזגן-אוויר. ומימיני איך לא, עכברי-שדה-אוהבי-פסאודו-צמחים-ירוקים. בקיצור סדר במציאות העכברית שסעדה את מכוניתי והחלישה את ליבי. לשימחתי הלב עמד במחזה ולא היה זקוק לעזרה המפוקפקת של הדֶהפיברילטור.
ומה לכל זאת ולסטיינבק? כי הרגשתי כמו לֶאנִי החַלְמָן הפשוט והייצרי. אשר כמו כל עכברון, ליבו ויצרו רצים לפניו. מכונית, מאצו ואגו חברו לרצוני להביא למשפט צבאי קצר לכל עכבר ברדיוס זעמי. ומה לזאת ולפוסט של Pema? כי מקרה העכברים הפרטי שלי הראה לי כמה חלומות ופנטזיות כבודם במקומם מונח ובדרך כלל בארון, אך המציאות חזקה ודורשת תגובה מיידית ומוחשית בחיי היומיום ולחיי היומיום.
ממוריי למדתי בשיעור שלא החסרתי:
You become what you think about
ניתן להתווכח עם התפיסה הזו, אשר בבסיסה טוענת כי איבר החשיבה הוא זה שמובילנו בעקבות אור המגדלור הפרטי שלנו. וכאן לא אתווכח, רק אקבל תפיסה זו כרגע ללא עוררין. כי היא אשר לא רק הביאה אותי למקומות מִרעה משובחים, אלא לא פעם ולא פעמיים אף הצילה אותי ממלתעותיהם הנוגסות של פנטזיות וחלומות. ולשם ההבהרה, אני טיפוס חלמני ופנטזיונר עד להחריד. אך מעולם ומקווה אני שלעולם הם לא אשר ינחוני בבחירות של חיי. כי ללכת בעקבותיהם דומה לרתימת הסוסים לפני העגלה, או כמו שנהוג לומר במקומותינו: לקפוץ מעל הפופיק.
חלום ופנטזיה דומים לתוכנית מתאר עירונית. הם אינם דומים כלל לתוכנית מפורטת של בית החלומות הפנטסטי של חיינו. ובכול זאת לכולנו יש את היכולת לטעון ליכולתנו לשרטט את אותו בית עולם הקסם. כולנו בטוחים שבידינו להקרימו בעור, גידים וברוח להשיב את החלום לכדי מציאות. אז למה רובינו (ואולי כולנו) לא מוציאים את התוכניות הפנטסטיות מהכוח אל הפועל? אולי כי אנו מתכוונים למגדלור מוטעה או מטעה. אולי כי יש ראשית להכיר ברצונות ומאוויי הלב ובמיגבלות הכובלות אם נרצה או לא של חיינו, גופינו, התחייבויותינו ועוד כהנה וכהנה.
פער מרגיז ומתסכל ההולך ומעמיק כתהום עם כל שיגרה משתקת של חיינו. וכך נגזר? לאו דווקא. קצרה היריעה לפרט את האפשרויות העומדות לרשותנו ואזכיר כאן רק אפשרות אחת. האפשרות הטוענת כי ניתן לפתח מעגל קסמים לצורך עיבוד חלומות ופנטזיות. מעגל של “להרגיש (גם) עם המוח ולחשוב (גם) עם הלב”. תרגיל אשר תחילתו במניעת התרדמה המשחרת לפיתחנו ובסופו מְאַזֵּן המביא לדו-שיח בין לב לדעת. האחד לומד על צורכי חברו והאחרון מכיר במיגבלות הראשון.
הארכתי יותר משציפיתי ועדיין לא רוקנתי אף מחצית מהצלחות. מנות הלבדיות וההיפרדות אף הן עדיין מחכות, מהבילות מולי. טעמם לא זר לי ומכיר את כושר הזנתם המיוחד, אך אשמור את חוויות קולינריות אלה לפוסט המשך. כי יש מחר. מקווה.
בברכת חלומות ופנטזיות מתגשמות
15/4/2004
“אִשָּׁה” אִשָּׁה
סיפורו של שיר. אמש לאחר שנרגעתי מהאירוע העכברי של היום והמשכתי להרהר לי על חלומות ופנטזיות על נפרדות ולבדיות קלטתי את סיפור הביחד והלחוד של חיים עם אישה ולצידה. על הדואליות של “אשה” ואשה. על הכפילות בתגובותיי אליה וקבלתי ממנה.
“אשה” אשה קרא אליי השיר. ומייד עלה בליבי זיכרון אחר של קריאה אחרת, של אלתרמן שאני כה אוהב: אשתי, אשתי! הוא זועק ב”הזר מקנא לחן רעייתו”. המילים דומות אך ההתכוונות כה שונה!
ונולד לו שיר.
והיום סבסטיאן כתב את סיפורו: הפאתוס של קורנליו. בשאלה לתגובתי הוא התייחס לשאלה האם נלה תסכים להיות “אשתו” במקום אשתו. נשארתי פעור פה לעיתוי. משום התייחסותו המדוייקת כל כך (לעניין ולכותרת) עוד לפני שפרסמתי את השיר, ביקשתי את רשותו להמשיך ולכנות את השיר כ”אשה” אשה. לשמחתי הוא נענה.
ולכן יידעו כל באי יומן זה כי זכות שם השיר (על כל הזכויות והתמלוגים הבאים עם הכותרת) שמורה לסבסטיאן.
שְׁנַיִם אֲנִי רוֹאֶה
אֶחָד אֲנִי נִרְעָשׁ
שְׁנַיִם אֶת לִבֵּךְ חָשׁ
אֶחָד אֶל פָּנַיִךְ צוֹפֶה
שְׁנַיִם רָקַדְנוּ בְּאוֹר גּוּפוֹתֵינוּ
שְׁנַיִם וְכָל אַחֵר נִשְׁכָּח לְעֵת
שְׁנַיִם שָׁאַלְנוּ בְּמַבָּט וּבְמַגָּע
שְׁנַיִם וְאֶחָד גַּם הוּא נִפְלָא
שְׁתֵּי יָדַיִךְ וְאַחַת מְחַבֶּקֶת
אַחַת חוֹקֶרֶת וּבְלִטּוּף שׁוֹאֶלֶת
שְׁתֵּי עֵינַיִךְ וְאַחַת נֶעֱצֶמֶת אֵלַי
אַחַת נִפְתַחַת אֶל לִבִּי הַכָּמֵהַּ
שְׁתֵּי פִּטְמוֹתַיִךְ וְאַחַת מִתְרָפֶּקֶת אֶל נְשִימָתִי
אַחַת נִבְהֶלֶת אֶל בֵּיתָהּ שׁוֹאֶלֶת
שְׁתֵּי רַגְלַיִךְ וְאַחַת מְפַזֶּזֶת אֶת רִיקוּד אַהֲבָתֵך
אַחַת נִרְדֶּמֶת אֶל חֵיקִי מְבַקֶּשֶׁת
שְׁתֵּי שְׂפָתַיִךְ וְאַחַת נִפְשְׂקָה אֶל רַכּוּתִי
אַחַת מִתְמַתַּחַת אֶל מִלּוֹתַי
שְׁתֵּי יְרֵכַיִךְ הָאַחַת הוֹלֶמֶת בְּמֹחִי
אַחַת מִתְמַכֶּרֶת אֶל דָּמִי
אֵינִי יָכוֹל לְהַפְסִיק לִרְקֹד
אֲנִי שׁוֹתֶה וְאֵינִי רָוֶה מִמֵּךְ
שְׁתַּיִם מַשְׁקוֹת הָאַחַת אֶת דָּמִי
הָאַחַת אֶת פְּחָדַי
אֶת שְׁתֵּיהֶן מְבַקֵּשׁ אֲנִי
הָאַחַת מַשִּׂיאָה אֶת אָשְׁרִי
עִם הַשְּׁנִיָּה אֲנִי מַסְכִּין
אֲנִי לוֹמֵד וּלְאִטִּי כּוֹבֵשׁ
אַתְּ מִסְתַּחְרֶרֶת בְּרִיקוּד אִטִּי
עֵינַיִךְ שְׁתֵּיהֶן פְּתוּחוֹת בּוֹרְקוֹת אֶל לִבִּי
אַתְּ מְפַזֶּזֶת אֶת אַהֲבָתֵך אֵלַי
יָדָיִךְ מִתְאַמְּצוֹת מוּל מָתְנַי
יְרֵכַיִךְ מְפַתּוֹת מִשְׂתַּרְגוֹת מְטַפְּסוֹת אֶל חָזִי
פִּטְמוֹתַיִךְ חוֹרְצוֹת אֶת רֵאוֹתַי
מְשַלְהֲבוֹת אֶת חַיַי בְּכִבְשָׁן אַהֲבָתֵך
דְּמוּת חָדָשָׁה אֲנִי חוֹזֶה מוּל נְשִימוֹתַי
רַגְלַיִךְ מְלַמְּדוֹת אוֹתִי רִיקוּד אִשָּׁה עַתִּיק
מִתְמַלֵּא אֲנִי בְּרַחַש הֶעָלִים בִּצְעָדַיִךְ
שְׂפָתַיִךְ מְלֵאוֹת אֶת שִׁירַת כּוֹכְבֵי אַהֲבָתֵנוּ
שָׂפָה מִשְתַּגֶּלֶת לִלְשׁוֹנוֹתֵינוּ
נָמוֹג אֲנִי לְרִקּוּדֵךְ נִלְהָב מֵאֹדֶם מִלּוֹתַיִךְ
גֶּשֶׁם שֶׁל תְּנוּעוֹת מְטַפְטֵף מִתּוֹךְ דָּמֵךְ
מְלַמְּדֵנִי לְהַקְשִׁיב לְצִמְאוֹנִי
לָשֶׁבֶת צוֹפֶה בִּשְׁמֵךְ הַמְּצַמֵּח מִגּוּפֵך
שְׁנַיִם רָקַדְנוּ אֶל תּוֹךְ הַיַּעַר
שְׁנַיִם נִשֵׂאנוּ מִדְּמוּיוֹת חַיֵּינוּ
שְׁנַיִם הֵשַׁבְנוּ אֶת הַמַּיִם הַקַּרִים לְדָּמֵנוּ
שְׁנַיִם אָרַגְנוּ אֶת חוּטֵי הָאַהֲבָה
שְׁנַיִם אֲנַחְנוּ בְּפִתְחֵי אַהֲבָתֵנוּ
שְׁנַיִם פָּרַשְׂנוּ כָּנָף רוֹטֶטֶת בְּחֲשָׁשׁ
שְׁנַיִם הֵאַצְנוּ צְעָדֵינוּ בְּאִטִּיּוּת הָרִקּוּד
16/4/2004
להיפתח ולהיסגר
יום זיכרון לשואה מגיע שוב ואיתו הרהורים הבאים מהפינה הקשה הזו בחדר התסכולים הנוראים שלי. אני לא זקוק ליום זיכרון כדי לזכור. הוריי הגיעו לארץ עוד בשנות השלושים אך משפחותיהם שנותרו שם ניכחדו. נושא השואה היה כמו בהרבה בתים אחרים טאבו ואסור לדיבור בבית אבי. מה עוד שילדותי הצטיירה לה בארץ בה כל נושא שהיה קשור לעבר “הגלותי” היה כבגידה בישראליות המתגבשת בארצנו.
חיי התנהלו בצל בורות מדהימה בכל הקשור לשואה. אודה כי אוי לאותה בושה אך רק בשנות השלושים שלי, כאשר רוחות חדשות החלו לנשוב בחברה התחלתי לתפוס את נוראותה המקוללת של אותה שואה. למדתי וקראתי מכל הבא ליד. לאחר מכן הצטרפתי לסמינר ביד-ושם אשר העיר אותי עם עובדות וסרטים ועדים מאותו החושך הנורא. מאז, המאורעות והעדויות שאני אוסף בדרך מאירות את האפילה הנוראה ההיא.
וכאן, רחוק משורשיי, ימי הזיכרון מחריפים בעוצמתם ובריקנות שהסביבה המיידית מספקת בימים שכאלה. כאן אתה יכול ליפול במלכודת האורבת של זיכרון וריקנות. אז איך אפשר לזכור ולא להיבלע בתהום הנשׁייה של זיכרון זה? אני מתאר לעצמי שיש דרכים מספר. אני נוהג כפי שיעצתי לפני כמה שנים לבני הצעיר שעמד לפני המסע לפולין. הנה קטע ממכתבי אליו.
אני כותב לך מכתב זה כהתחלקות במחשבות ובתחושות לקראת נסיעתך לארץ בה נכרתו איברים מגופו של העם היהודי. אתה נוסע בקרוב למסע אל העבר. אל מראות ותחושות קשים כל-כך.
כאשר אדם מתקרב למקומות מסוכנים ולא נעימים להוויתו הוא בדרך כלל משתדל לסגור את פתחי תחושותיו. חושש מתחושות לא טובות ומפגיעה בעצם מעצמותיו. זה האינסטינקט וזו ההמלצה שניתנת לאדם. אך בגיא ההריגה שאתה הולך לשוטט בו אינך יכול לנהוג כך. כי אם תנהג כך הרי תחטא למטרת הנסיעה: לחוות את הנוראות שעברו על עמנו מידי הצורר הנאצי. בכדי להטמיע את הנוראות חייב אתה לחוש ולגעת, לטעום ולהריח את המראות, הנוראות והזיכרונות הצורבים.
אך פתיחות מירבית שכזו עלולה לפגוע בך ולא להשיג את המטרות שבשיטוט ובלימוד בגיא הריגה זה. משום כך חייב אתה למצוא את האיזון שבך ולפתוח צוהר במידה הראויה ללימוד ולתחושות. במידה כזו שהצוהר יכול להיסגר כאשר התחושות קשות מידי והמראות מאיימים עליך ועל שוכני עולמך.
אני מקווה שתוכל להיפתח ולהיסגר חליפות במידה הראויה ובמידת הצורך, הכול לפי מידותיך ויכולתך.
|
|
|
18/4/2004
אֵינְמָקוֹם
שַׁבְתִּי מֵהַיָּם
וּמָצָאתִי מִלִּים לְמַכְבִּיר
הֵם הִתְנַּפְנְּפוּ מִכִיסַי
עִם הַחוֹל וְהֶחָלוּקִים.
קְצָת לַחִים
הַרְבֵּה חֹם
עוֹד מְעַט תִּקְוָה
לַיּוֹם שֶׁהָיָה וְיִהְיֶה.
שִׁירִים מוּזָרִים
בּוֹקְעִים מִבֵּין הַטִּפּוֹת
מַרְעִידִים מֵיתָר רָפוּי
מוֹתְחִים אֶת גּוּפִי.
מַנְגִּינָה עוֹלָה חֵרֵשׁ
בּוֹקַעַת דֶּרֶךְ מִדַּעַת
מְשַׁלֶּבֶת פִּנּוֹת לֵב
שׁוֹלַחַת גַּל קֶצֶף מִדָּם.
מַלְבּוּשׁ חַג לָבְשׁוּ
גַּרְגֵּרֵי לְשׁוֹנִי
בְּצַעַד מַקְפִּיץ
עוֹלָה
שִׂמְחָתַם.
מִלִּים הַמְּנַסּוֹת לָגַעַת
בְּךָ
מִמָּקוֹם שָׁם
אֵין מִלִּים.
אנרגיה שְׁקֵטָה
שֶׁל צֶבַע וְרֵיחַ
עוֹלָה עִם
רְסִיסֵי הַמַּיִם.
שָׁם רַק הַדָּם מְלָחֵש
אֶת הָאוֹר
מַבְלִּיחַ אֶת פּנּוֹתַי
עוֹטֵף אֶת הַיּוֹם.
מִמָּקוֹם שֶׁל אֵינְמִלִּים
עוֹלָה אַהֲבָה
מִיְּצוּרֵי מִלִּים.
לְשׁוֹנִי מְגֻלְגֶּלֶת
טַעַם חָדָשׁ
שֶׁל מֻכָּר
תַּבְלִין מִתְרַחֵשׁ בְּחַיַּי.
הַמָּקוֹם שֶׁבְּאֵינְמִלִּים
מִתְחַפֵּשׂ בְּמִלִּים
הַנּוֹגְעוֹת בְּךָ.
מַרְגִּישׁ אֶת הַיֵּשׁ
אֵינְמָקוֹם
שֶׁלְּךָ
לוֹחֵשׁ אֵלַי.
19/4/2004
אַתְּ
כל כך נהדר ומחמם לב להקשיב אותךְ מכנה אותי אהובי. את יכולה להמשיך במנגינה ולהוסיף לה עוד ועוד וריאציות ולחבר לחנים חדשים. הם כדשן לפירותיי פירותינו המתפתחים לתפארה.
אתמול היית איתי בלילה. ביקשתי אותך והיית איתי. היה לי קשה להירדם. הרוח בחוץ ייללה ושרקה וחדר השינה היה מלא בקולות שלא התחברו לרצוני לישון. ואז הופעת והתחברת והרגעת ונרדמתי מחובק ועטוף על ידי גופךְ שהתרכך מולי. סמוך לזריחה התעוררתי ממגע רך שהיפליאני כי לא הוסכנתי לרכות כמו זו שלך.
טוב הוא להיות נאהב על ידךְ וטוב לאהוב אותךְ. את יקירת לבבי ודמי רוגש מול שלך. כל בוקר אני פותח את יומי איתךְ ומתלבב מההרגשה המופלאה שגופי נעטף בךְ, מההרגשה שאני רצוי ושוכן איתךְ ובתוך ליבךְ.
שורשי הצועניה שבךְ כה שונים ממקל הנדודים העִברי שבי. ובכל זאת את מכירה במרחק המקרב שבינינו. את יודעת לפתוח את העטיפות הנכונות שבי. הידיעה את הפער הקיים בינינו מאפשרת לנו לגשר על פני עברנו ולספק לנו את הדלק לקיומנו היום ולצעדים שאנו רואים לפתחנו.
היחסים הבלתי אפשריים כביכול בינינו מטרידים אותךְ לעיתים. את מוטרדת מהאופן בו ניתן להתמודד עם הפער בין עולמךְ הפנימי לאגם החיים המעופש לעיתים. תשובות לניגוד, למתח הזה הן אישיות. כל אחד חייב להיזכר באותן הצטלבויות חיוביות שהיו לו עם החיים החיצוניים. אותן הצטלבויות שהשאירו טעם טוב לאחר שעיכלנו את שעברנו.
חייבים לסמן פגישות אלה ולראות מה פגשנו ואיפה הן התחברו לעולמנו הפנימי. זיהוי כזה יכול לאפשר לנו לחזור למקומות כאלה, כאשר אנו פוגשים אנשים או מקומות דומים. הזיהוי מאפשר לנו גם לערוך חיפוש לפגישות חיוביות נוספות. זו דרכי בחיים ולכן למרות שעולמי מנותק ברובו מהעולם החיצוני, הן מחשש לפגיעה והן משום שאינו מציע לי, בדרך כלל, את המזון לו אני זקוק.
מזלי כי מכיר אני את המקומות והאנשים אשר מסוגל אני להתקיים לצידם ולהפיק מהם את אשר חיי דורשים ממני. קריירה, כסף, הצורך להצטלם מול החברה הדורשת. הפתרון אינו מושלם, כי עדיין רבים אירועי הפגיעות והאכזבות, אך המעט שאני כן מצליח, מעניק לי את היכולת להתמודד ולהפיק את אשר אני חייב מהחברה שבה אני חי. אני גם מצליח לקחת מספיק מהחברה הזאת המשרת אותי בדרכי ומאפשר לי להתפתח, מאפשר לי לפגוש אותךְ.
ויש גם צד נוסף. התפתחותי מרחיבה את יכולתי איתך כאן ומגדילה את אוני. השתפרתי כבר בנעילת דלתות במהירות. ובמקביל אני לומד לא לחשוש לפתוח דלתות. אומנם בזהירות ובספקנות מה. כך אני חייב כי אחרת לא אוכל לממש את התחייבויותיי החיצוניות לצד יכולתי המתחדשת כל יום בחיי היומיום.
זו דרכי והרבה פנים לה. לאהוב אין פירושו רק להתרפק ולהרעיף נשיקות. יותר מכך, פירושו הוא להקשיב ולהציע את מרכולת החיים אשר אספת בדרכך. ללכת יד ביד (וכל יד היא עולם ומלואו). אני רוצה להיות כאן עבורךְ, למען היד, למען ההקשבה, למען הצמיחה הזאת שאין יפה ממנה ואין אשר יכול להעניק עוצמה גדולה ממנה. לכן דברי איתי ולחשי לי את עולמךְ. אני פה עבורךְ ועבור ההקשבה המיוחדת הזאת שיכולה להתקיים רק בין אוהבים.
כן, אני יודע כי מילים הן רק מילים. הן רק השטר שאני ואת כותבים לנו לחיים. ושטרות חייבים לפרוע. אין דרך אחרת, אלא אם כן בעל השטר משחרר אותך מהתחייבותךָ. אני את שטר החוב כתבתי ומסרתי למוחי אשר הפקידו בליבי. ואת השטר אני אפרע. ואת החיים אני אחבק יחד איתךְ.
אוהב אותך שוכבת יושבת על הרצפה ורגלייך על הכיסא. כל כך יפה היית בהתרפותך לקראתי.
20/4/2004
על תקשורת ושפמים
ראשיתו של יום לא תמיד כהמשכו ובטח לא כאחריתו. היום שלי התחיל בהבטחה הפורחת של האביב ובברכות חמות של שוכני יִשְׂרָכְּפָר. גם ארוחת הבוקר המאוחרת עם פּאקוֹ ופָּאקִי הייתה מלבבת כתמיד. פָּאקִי גילתה לי כי Paco de Lucia ו- Eliot Fisk מגיעים לעיר ושִׂמחה לקראת צלילי גיטרה משובחים פצחה מגרוני. שיחת טלפון קצרה הבהירה לי כי כדאי למהר ולרכוש כרטיסים כי הם אוזלים כמו הצדפות בגיאות.
נישקתי בברכת יומוצלח את זו שאיתי וירדתי לגמוא את 45 הדקות המפרידות בין ההר לעיר. הכניסה לעיר תמיד מלווה חששות אצלי איזה פנים תאיר לי העיר. והנה היום העיר לבשה מנוחה שקטה של אביב. אפילו נתנה לי לחנות רק כ-500 מ’ מקיוסק התרבות. אצלי קיוסק מתקשר לפינות ילדותי בהם מכרו סודה וגזוז וסיגריות בבודדת. תרבות של ארץ ישראל אחרת. פה מוכרים תרבות בקיוסק שניצב בלב העיר. לא גזוז ולא סיגריות, רק כרטיסים למופעים.
ואז הותקלתי בפעם המי יודע כמה בקומוניקציה הנפלאה בייחודה של אנדלוסיה. כרטיסים אדוני רוצה (בספרדית מדברים לזר בלשון ניסתר מפאת הכבוד?!). כרטיסים יהיו רק באמצע שבוע הבא. ולמה אני מיתמם. כי ככה. (תשובה רגילה במחוזות הפלמנקו). ואני מקשה, הרי התקשרתי קודם למחלקת התרבות בעירייה ואמרו לי… אהה, משיב בעל השפם האנדלוסי מעבר לזכוכית, כי נשארו לא הרבה כרטיסים ועדיין לא ידוע כמה מכובדים זכאים להזמנות למ&#